דור שלישי...

אם יש משהו שינקתי כבר מילדות, ובאופן בלתי מודע לגמרי, זו הפחד המשתק מ'נגמר האוכל'...

ושלא תבינו לא נכון, גדלתי בבית נורמטיבי לגמרי בו כל הזמן היה אוכל ולא באמת הייתי רעבה.

אבל ככה זה דור שלישי שקשורה לסבתא שלה מאוד - הפחדים עוברים גם כשלא מדברים עליהם ישירות...

כך יצאתי מן ילדה משונה ש...

כל הזמן דואגת שבמקומות שהיא מגיעה אליהם יהיה לה מה לאכול...

ואם אין, הייתי מביאה אותו איתי.

במשך כמה שנים הלכתי לחוג בגן החיות בחיפה, וסבתא שלי היתה מציידת אותי בלחמניה ענקית לקחת איתי לשם כי 'אי אפשר לדעת אם יהיה שם אוכל או לא, אז תיקחי איתך'.

זה היה כל כך מוזר שהילדים שם קראו לי 'הלחמניה' כי היו צוחקים על זה שקודם רואים לחמניה מתקרבת, ורק אז רואים ילדה מאחוריה...

שילמתי הרבה כסף לפסיכולוג כדי להיות מסוגלת לכתוב על זה בכזו קלות..

ובכלל, שנים סבתא שלי אטי ז"ל היתה מתקשרת לבדוק אם אכלתי. ואם כן, אז מה אכלתי ואם חסר לי משהו.

והיא היתה מוכנה לקפוץ על 3 אוטובוסים בחום מהביל כדי להביא לי אוכל אם רק חשבה לרגע שחסר.

אז זה לא מפתיע שמציאת אוכל, וחיפוש אוכל תפס חלק נכבד בעיסוק שלי היום ☘

כשהייתי ילדה סבתא שלי מעולם לא סיפרה לי על אבא שלה שמת מרעב (!!!)

כי הם ברחו לסיביר ולא היה מה לאכול והוא ויתר על הארוחות שלו לטובת הילדים.

אבל הוא פשוט ריחף באוויר.

וסבא שלי ז"ל שמעון, מעולם לא ממש סיפר לי על הרעב שסבל במחנה הריכוז או כעולה חדש כשהגיע לארץ.

אבל הרעב פשוט ריחף באוויר...

בין המילים, ברווח בין הנשימות ובעיקר בין הארוחות.

ומה שהבנתי זה שמי שסבל רעב כזה, תמיד מפחד שהארוחה הבאה לא תגיע.

ולפעמים נדמה לי שהפחד הזה עדיין מרחף בתודעה הקולקטיבית שלנו.

גם אם אנחנו מעירק...

ובשבילי הליקוט הוא תשובה נצחית לפחד הזה.

כי בכל עונה בה אני מסתובבת, ובכל מקום בארץ, אני יודעת שגם אם אין לי כסף ואני לא מכירה אף אחד, אני יודעת מאיפה להביא את הארוחה הבאה שלי...

הטבע תמיד דואג לי.

אבל מעבר לזה שהוא דואג לי, אני למדתי לדאוג לעצמי.

ואני יודעת איך, אפילו בלב הכרך, ובלב המדבר לארגן לי ארוחה טובה.

כדור שלישי לאנשים שהזכרון של הרעב ליווה אותם כל חייהם, ומלווה את הדורות הבאים..

המעבר מתלות מוחלטת לעצמאות הזו, הוא בדיוק התשובה למשפחה שלי שנשארה שם ומתה מרעב, וגם לאלה שהגיעו לארץ אבל הרעב ההוא מעולם לא עזב אותם...

היום הזה מסמל לי את התקומה והמעבר לעצמאות.

אני עדיין זוכרת שיוסף ביר שהיה חבר של סבתא שלי והיה ניצול אושוויץ סיפר לי שהיו אנשים שידעו להיכנס ליער ולהביא ממנו אוכל.

הוא לא הכיר ופחד.

אבל הוא ידע שזה אפשרי...

והסיפור הזה תמיד ריתק אותי, שהיו גם אז אנשים שידעו.

ורציתי להיות מאלה שיודעים...

אז לא ידעתי איך, היום אני מעבירה את הידע הזה הלאה.

כנראה שככה זה דור שלישי, משלימים מעגל...

שלכם אביבית ג'וטי

דוגמא לתוכן אופייני של הכיס שלי כשאני מטיילת בטבע. אוספת איתי נשנושים שלא יחסר...